collage-Hillel-Neuer-Ban-Ki-moon

מזכ”ל האו”ם הנכבד, באן קי-מון,

מחר כשתלך לבית הכנסת לציין את יום השואה הבינלאומי- שבועיים לאחר שהפנת אצבע מאשימה כלפי ישראל במועצת הביטחון של האו”ם ובניו יורק טיימס- אני מקווה שתשים לב  לפסוקים הבאים מספר שמות, המופיעים בפרשת-השבוע שתקרא בפני הציבור:

“לֹא תִשָּׂא, שֵׁמַע שָׁוְא…לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים–לְהַטֹּת.” (שמות כ”ג)

בפרוס השנה העשירית שלך כמזכ”ל האו”ם, אני מקווה שאתה תהרהר במילים האלה, ועל איך ההתנהלות שלך השתנתה במשך הזמן.

שכן אני זוכר, שבמהלך השנה הראשונה שלך במשרד, בשנת 2007,  בצורה מעוררת הערצה מתחת ביקורת על מועצת זכויות האדם, לאחר שזו החליטה לבודד לצמיתות את ישראל תחת סעיף מיוחד בסדר היום שלה בכל אחת מישיבותיה. אתה ננזפת על ידי קבוצה איסלמית חזקה בת 56 קולות.

היום, אולי בגלל שנעקצת על ידי נזיפות כאלה מהרבים השולטים בארגון שלך- כולל 120 המדינות הבלתי מזדהות, שעכשיו נתונות בראשות איראן – לעתים קרובות מדי פעולותיך, ואלה שמבצעים פקידי האו”ם תחת פיקודך, כוללים הפצת דיווח שווא, נוטים אחרי הרבים להטות רע, ונושאים עדות חמס לעוות את הצדק.

בואו נתחיל מהערותיך בשבוע שעבר למועצת הביטחון. למרות שפתחת ואמרת כי גינית דקירות פלסטיניות, פיגועי מכוניות וירי נגד ישראלים, אתה פטרת במהירות את המחבלים מכל אחריות מוסרית באומרך “זה טבע האדם להגיב לכיבוש”.

נמשיך הלאה, אתה מצייר נרטיב שבו  “ניכור” ,”ייאוש”, ו “תסכול” הם “מניעים” פלסטינים לרצוח ישראלים. אתה נזפת בישראל בגין “מעשים פרובוקטיביים”, שחלקם אף תיארת “כעלבון לעם הפלסטיני”.

לא, אדוני המזכיר הכללי. זה לא היה “טבע האדם” עבור הפלסטינים, בשבוע שקדם לדברך באו”ם, לדקור למוות את דפנה מאיר, אם לשישה ילדים, מחוץ לביתה; לדקור את מיכל פרומן, אישה בהריון; או לדקור את שלומית קריגמן, בוגרת אוניברסיטה בת 23, שמתה מפצעיה ביום העדות שלך.

האמת היא כי הנוער הפלסטיני מוסת יומם ולילה לרציחת ישראלים. בעוד שהגדלת לומר כי “להסתה אין מקום”, סרבת באופן מכוון לגנות את האחראים, השמטת כל איזכור של הרשות הפלסטינית, ונשיאה, מחמוד עבאס, או פת”ח, כל אחד מהם היללו את רוצחי הישראלים וכינו אותם “שאהידים”.

כמו כן, בזמן שגינית את ירי הרקטות לעבר ישראל, אתה שוב באופן מכוון, סירבת לנקוב בשם החמאס, הג’יהאד האיסלאמי, או מנהיגיהם, והסתפקת בפניה גנרית ל “קבוצות מיליטנטיות” אנונימיות.

להכפיל זאת, אתה פרסמת מאמר דעה חסר תקדים בניו יורק טיימס ביום ראשון האחרון ובו חזרת על אותן האשמות חד-צדדיות, כיוונתה אצבע מכוונת כנגד “בכירי הממשל בישראל”. החמאס ואבו מאזן שוב לא זכו לכל התייחסות.

במקום להמציא תירוצים למחבלים, אתה צריך ללמוד אומץ ממוסלמים כמו לוסי אהריש, עיתונאית ערביה ישראלית, אשר, בניגוד לך, גינתה באופן חד משמעי את ההסתה של מנהיגים ערביים להרג בשם האיסלאם, כשאמרה:” אני מסרבת לקבל תירוצים של תסכול “.

כפי שציין הרב קנון, עיתונאי הג’רוזלם פוסט, אף אחד מ- 85 מאמרי הדעה שפרסמת בעשור האחרון יצא כנגד מדינה מסוימת בדרך זו. סין, רוסיה, קובה, איראן, ערב הסעודית, ומשטרים אחרים, מקבלים חופש פעולה.

במקום זאת, מאמר דעה שלך ב- 2007 על דארפור דווקא משבח את הנשיא עומר אל-באשיר- אותו אדם שמבוקש על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בגין רצח העם בדארפור- בהתייחסותו ל”מחויבות בלתי מסויגת לתמוך במשימה לשמירת השלום”. באותו מאמר מצאת גם סיבה לחלק שבחים לרודן הלובי, מועמר קדאפי, על הצעתו “הנדיבה” לארח שיחות שלום, ואת צינור המים “המדהים” שלו. איזה עיוות של האמת!

רשומות האו”ם

אדוני המזכ”ל, לא ישראל ולא כל ממשלה אחרת חסינים מביקורת. אבל זה הזמן שלך לשקול להתייחס לפלסטינים כאחראים מוסרית למעשיהם, ולא לנהוג בהם כתינוקות.

הגיע הזמן שתשקול שהכעס הפלסטיני עלול גם להיות תוצאה של דיכוי על ידי החמאס והרשות הפלסטינית- שתיהן ממשלות דיקטטוריות- בדומה למאות מיליוני ערבים ומוסלמים אחרים ברחבי המזרח התיכון, כפי שהעולם למד לפתע לפני חמש שנים במהלך האביב הערבי, שדוכא על ידי המשטרים שלהם.

הגיע הזמן שתשקול שישראל היא לא הבעיה במזרח התיכון, אשר שוקע לתוהו ובוהו בגלל אידיאולוגיות של בורות, ימי הביניים ומוות; וכי, להיפך, על מנת לאפשר קיומן של חברות פתוחות, חדשניות ודמוקרטיות במזרח התיכון ישראל היא הפתרון.

והחשוב מכל, אתה צריך לשקול התפקיד של הארגון שלך בתוך כל זה.

מתי היתה הפעם האחרונה שדיברת נגד הדמוניזציה של ישראלים שחודרת אל כל ההחלטות והדיונים של העצרת הכללית של האו”ם, אונסק”ו ומועצת זכויות האדם?

כאשר בשנה שעברה העצרת הכללית גינתה את ישראל 20 פעם בהחלטות חד צדדיות שהעניקו יד חופשית לחמאס- ורק שלוש נגד שאר העולם – מדוע שתקת?

כאשר מחבלי חמאס ירו אלפי טילים לעבר ישראל בקיץ 2014, והגוף הגבוה ביותר של של האו”ם לזכויות אדם קיים ישיבת חירום בה גינה 18 פעמים את ישראל ו 0 פעמים את חמאס, למה שתקת?

כאשר אותו גוף הקים ועדת חקירה מוטה בראשות ויליאם שייבס, שעוסק כל חייו בפעילות נגד ישראל וביצע עבודה משפטית עבור אש”ף, למה שתקת?

כשבמרץ הקרוב מועצת זכויות האדם מתכננת לקיים עוד דיון מעקב על דו”ח גולדסטון המפוקפק מ -2009  -למרות שגולדסטון מזמן חזר בו מטענות הליבה של דו”ח זה – למה אתה שותק?

כש- UN Watch חשפו בשנה שעברה שמחברת מרכזית של דו”ח גולדסטון- שהועסקה במכוון על ידי הצוות שלך בז’נבה- גריטצ’ה בארס, היא למעשה תומכת חמאס מושבעת ששימשה כדוברת האירופאית למשט לעזה בשנת 2010, ומקדישה את חייה להעמיד לדין ישראלים בגין פשעי מלחמה לכאורה. למה שתקת? למה אתה לא פותח בחקירה על הפרה יסודית של ניטרליות של האו”ם?

כשהמועצה לזכויות אדם מתכננת בחודש הבא למנות דווח מיוחד חדש לענייני “הפרות בסיסיות של ישראל לחוקי המשפט הבינלאומי”, מנדט חד צדדי שצופה רק בפעולות ישראליות ומניח אשמה מראש, למה אתה שותק?

אדוני המזכיר הכללי, למאמר הדעה שלך נתנה הכותרת “ישראל, אל תירי בשליח”, אולי אתה צריך לשקול כי כאן האו”ם איננו שליח, אלא שחקן המפתח; וכי לעתים קרובות מדי, פעולות הארגון שלך מעודדות, מאפשרות ונותנות לגיטימציה לטרור.

אם אתה מגנה באופן חד-משמעי טרור שמכה צרפתים, אמריקאים, וקורבנות ניגרים, מבלי להביע אהדה והבנה לתלונות של הרוצחים, אתה צריך לפעול באופן זהה כאשר הקורבנות הם ישראלים.

אני אסיים שוב במילותיה של התורה:

“לֹא תִשָּׂא, שֵׁמַע שָׁוְא…לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים–לְהַטֹּת.” (שמות כ”ג)

בכבוד רב,
הלל נוייר
מנכ”ל UN Watch

 

Author

unwatch

Related Posts